נו ציפור, לשרוק! - פרינג' או לא פרינג'?

נו ציפור, לשרוק! – פרינג' או לא פרינג'?

הכל ישנו בהצגה "נו ציפור, לשרוק! ורובו ככולו טוב, מעניין וסוחף. כמה נעים ללכת לתיאטרון ולחוות שעה של תיאטרון לא מתיימר שהפשטות בו יוצרת הצגה טובה, אינטליגנטית ומרגשת. הדרך בה הטקסט מאת דודי א.דלעי מתמודד עם שאלות וסוגיות סבוכות כגון: מוות ואובדן אדם יקר, המציאות המכאיבה והניסיון לברוח ממנה, הבדידות העצומה, השדים שבתוכנו והניסיון לשמור על הכול נורמאלי בחיי היומיום ובאמצעות כתיבה לתיאטרון. ניסיון הדמויות להתמודד עם סוגיות אלו יוצר רגעי במה עדינים ורגישים.

הבימוי של אלעד שרעבי איננו מתחכם ואין בו פעלולי בימוי ריקים מתוכן. זהו בימוי מדויק שעושה חסד לטקסט השברירי ולדמויות השבריריות. השחקנים כולם הצליחו ליצור דמויות מורכבות ולא סכמתיות שנכנסות ישר ללב בעזרת משחק אמין ופשוט. במיוחד אציין את השחקן עדי דניאל ארליך, היחיד שמשחק שתי דמויות, שהצליח ליצור דמויות קוטביות כל כך בהצלחה מרובה. המוסיקה מאת אסף בוכמן מלווה את ההצגה ומשמשת כמימד נוסף של הנפש ומכניסה אותנו עמוק יותר פנימה.

תיאטרון פרינג'?

יצירה זו איננה פרינג'! נכון יש בה מספר שחקנים מצומצם, משך ההצגה קצר יחסית והיא מתרחשת בחלל לא קונוונציונאלי כביכול (צוותא 2) והיא איננה חלק מהתיאטרון הממסדי זה ברור. אבל! מכלול היצירה, הטקסט, הבימוי והמשחק לא יוצרים תיאטרון אלטרנטיבי. אין שפה חדשה באף אחד מהפרמטרים הללו והחשוב מכל, אין אמירה חתרנית כפי שאמורה להיות בתיאטרון שוליים שממנה הכול נולד והיא המכתיבה את השפה הבימתית. כאן אנו ניצבים בפני הצגה טובה מאוד שמקומה בהחלט בתיאטרון הממסדי. אך משום שמדובר ביוצרים צעירים (שלצערנו דרכם לבמות ראויות עוד ארוכה, כמו של רבים כמותם) אשר נאבקים לקבלת הכרה ולהגיע לקהל הרחב הם מוצאים עצמם מציגים בבמה שעושה רע ליצירתם וכדי לעדן את המכה קוראים לזה - פרינג'. האם כך נראה קידום אמנים צעירים בארץ? לצערי הרב כן.

ההצגה "נו ציפור, לשרוק!" היא דוגמה להצגת תיאטרון טובה וראויה לבמה המכבדת את יוצריה שלא היה אומץ (או התקציב) לנותני הבמות ללכת איתה עד הסוף ולתת לה את שמגיע לה. יצער אותי מאוד לראות את ההצגה הזו גוועת ונעלמת בתוך במה שחנקה אותה לבסוף.

לכו לראות.

להיות או להיות... אישה - תיאטרון ונשים

להיות או לא להיות... אישה – תיאטרון ומעמד האישה

מחקר שנעשה בארץ לאחרונה גילה כי במספר נכבד של הצגות, מקוריות ומתורגמות כאחד, דמות האישה עדיין נמצאת במעמד נמוך למדי. רובן ככולן עוסקות במקצוע נחות, יחסית לדמויות אחרות בהצגה, הן מושפלות ולרוב מתות מוות טרגי, אם לא אלים. לכבוד חגיגות המאה ליום האישה הבינלאומי, לפניכם סקירה קצרה אודות דמויות נשיות על במת התיאטרון, תוך בחינה האם תיאטרון אכן מסייע להעצים את מעמד האישה או שכמו תחומים אחרים, גם הוא מבקש להותיר אותה בצלו של הגבר?

תיאטרון ונשים על במת האמפיתיאטרון
יצירות תיאטרון רבות התפתחו בעת העתיקה והועלו מול העם על במת האמפיתיאטרון העירוני. הצגות אלו הרבו לעסוק בנושאים יומיומיים, מיתוסים וסיפורי עם. לרוב, דמויות נשיות הוצגו שם כפי שהיו במציאות - משרתות לצד גבירות, אלות לצד שליחות. חלק מהמחזות, כמו "אנטיגונה", "מדיאה" ו-"ליזסטרטה", אף הציגו נשים עוצמתיות שידעו לעמוד על שלהן ולהשיג את שאיפותיהן. עם זאת, על אף העצמה נשית זו, הצגות תיאטרון אלו הוצגו על ידי גברים בלבד, שכן נשים לא הורשו להיכנס למתחם האמפיתיאטרון, כל שכן לשחק על הבמה.

דמויות נשים בכיכר העיר
בימי הביניים, כאשר דוגמות הנצרות תפסו תאוצה, יצירות תיאטרון התמקדו בעיקר בסיפורי הברית החדשה והישנה והדרכים בהן האדם הפשוט צריך לחזור בתשובה על חטאיו כדי להיוושע לקראת העולם הבא. להקות תיאטרון שונות הגיעו לכיכרות הערים והעיירות והציגו מיסטריות, מחזות שהביעו מבחר סיפורים מהתנ"ך, מחייו של ישו וכן, מחיי היומיום, עם דגש על התמודדות עם פיתוי וחרטה על חטאים. עקב כך, דמויות נשים לא קיבלו ביטוי ניכר בהצגות הללו, ואם כבר קיבלו ביטוי היה זה בדמותה של חווה, אם כל הפיתויים, שגרמה לכך שכל בן תמותה ייכנס לעולם הזה עם חטא בל יימחה. במהלך הזמן, עם כניסתן של קומדיות דל-ארטה והקומדיות של מולייר, דמויות נשים עוצבו כחזקות ועצמאיות קצת יותר.

עורמה לצד מימוש האהבה
בקומדיות דל-ארטה השונות, דמות האישה עוצבה בשתי דרכים עיקריות – קולומבינה, המשרתת הערמומית, והאהובה. במרבית הקומדיות, ניצב מחסום כלשהו בפני זוג האוהבים, בדרך כלל על ידי דמותו של האב, שמנע מהם לממש את אהבתם. מטרת שתי דמויות הנשים היה להסיר את המכשול, כל אחת על פי דרכיה, על מנת שהאהובה תוכל לצעוד לעבר השקיעה עם בחיר לבה. קומדיות דל-ארטה השפיעו באופן ניכר על הקומדיות של מולייר, כגון "הקמצן", "טרטיף", "גם הוא באצילים" ועוד. עם זאת, מעמד האישה מבוטא ביצירות תיאטרון אלו בצורה אמביוולנטית משהו. מחד, הנשים מעוצבות כדמויות חזקות, המגשימות את מטרותיהן, ומאידך הן מתוארות כמניפולטיביות שאינן יכולות להתקיים ללא משענת גברית.

נשים על בימת התיאטרון
דמותה של האישה התפתחה והתחזקה עם השנים, כאשר מחזאים רבים כמו שקספיר, מרלו ואחרים, חשפו רבדים חדשים באישיותן. דמויות כגון ליידי מקבת', ויולה מ"הלילה השניים-עשר", לאורנסיה מ"מעיין הכבשים" ואחרות, עטו לזמן קצר את מכנסיי הגברים במחזות וחוללו שינויים מהפכניים. עם זאת, דמויות נשים חזקות אלו עדיין גולמו על ידי גברים. רק באמצע המאה החמש עשרה, רפורמה החלה לחלחל לבמות התיאטרון, בתחילה בצרפת ולאחר מכן באנגליה ובמדינות אחרות, שאפשרה לנשים לשחק על הבמה. רפורמה זו אפשרה לנשים לקבל ביטוי אמיתי יותר לעיני הקהל.

תיאטרון ריאליסטי, מהפכני ומעורר
עם תחילת המאה ה-19, כאשר התיאטראות השונים החלו להציג את המציאות כפי שהיא, במקום להציג אסקפיזם אידילי, מהפכת הנשים הגיעה גם אל הבמות. ניצני המאבק לשוויון חברתי ולזכות בחירה גרמו גם לאנשי תיאטרון כגון איבסן, סטרינדברג, וויילד ועוד, להציג את האישה כבעלת אמירה ובחירה משלה, היודעת בדיוק מה טוב לה, מבלי שהגברים הסובבים אותה ישתיקו אותה. דמויות כמו הדה גאבלר, נורה מ"בית בובות", העלמה ג'ולי, ליידי וינדרמיר מ"מניפתה של ליידי וינדרמיר", עוררו שערורייה רבה בקהל הבורגני, שכן הן בחרו את גורלן לפי ראות עיניהן, בין אם החליטו לעזוב את בעליהן ובין אם להקריב עצמן בשביל מה שהן ראו לנכון.

מאז ועד היום – האם תיאטרון באמת מציג את האישה כפי שהיא?
מהפכת הנשים שהתעצמה עם תחילת המאה ה-20 ועד היום גרמה לכך שדמויות הנשים עוצבו בצורה ריאליסטית יותר, על כל פניהן. אם מניפולטיביות היודעות לעמוד על שלהן כמו מגי מ"חתולה על גג פח לוהט", אם כאלו המגלות את נטיותיהן השונות כמו מרתה מ"שעת הילדים" ואם כאלו העומדות לצד בעליהן כמו לינדה מ"מותו של סוכן". עיצוב דמויות הנשים באופן ריאליסטי לא הוזנח גם בתיאטרון הישראלי, החל מלאה'לה מ"הדיבוק" שהעדיפה ללכת אחר בחיר ליבה ולא אחרי השידוך שאביה בחר לה, וכלה בחנה ב"היה או לא היה" שבחרה ללכת אחר אהבתה האמיתית, התיאטרון, ולא אחר אהוב הפכפך. בעיני, מהפכת הנשים האמיתית היא לא העובדה שדמויות נשים מעוצבות כיום בצורה נחותה, מפלה או משפילה. אלא היא העובדה שנשים מעוצבות על הבמה כפי שהן באמת, פעם חזקות המעוררות שינוי והולכות אחר לבן ופעם מושפלות, משרתות אחרים ומתות באופן טרגי.

תיאטרון מנקודת מבט נשית

"לראות את הדברים הגדולים שנשים הצליחו לשנות..." – תיאטרון מנקודת מבט נשית

לאחרונה ראיתי את ההצגה "דורה – להציל את נשות שקספיר" מאת ובבימויה של אירית רצ'בסקי, במסגרת פרוייקט שחקן-יוצר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. גיבורת ההצגה, דורה, היא אקדמאית העומדת בפני ועדה לאישור עבודת הדוקטורט שכתבה. דמותה מבוססת על אישה אמיתית בשם דורה שהייתה מטופלת בפסיכואנליזה אצל פרויד בשנת 1900, אשר איבחן אותה כלוקה בהתקפי היסטריה. הפילוסופית הפמיניסטית הלן סיקסו כתבה מחזה ובו דורה משיבה לפרויד. רצ'בסקי, במאית תיאטרון צעירה, ביקשה לבחון את הנושא מנקודת מבט אחרת, עמוקה יותר.

תיאטרון על תיאטרון – נקודת מבט חדשה על דמויות שקספיר הוותיקות
הצגות רבות כבר התכתבו עם מחזות וותיקים, בין אם מתקופתו של שקספיר ובין אם מתקופות מאוחרות יותר. יצירות תיאטרון כמו "המלט", "נורה", "גבירתי הנאווה" ואפילו "סיפור הפרברים" נשענו על מחזות משנים עברו, וביקשו להסתכל עליהם מפרספקטיבה אחרת. רצ'בסקי ביקשה לבחון את יצירותיו של שקספיר מנקודת מבט נשית יותר, ולאפשר לקהל, גם אם לזמן קצר, ללבוש משקפיים אחרות. בהצגה "דורה..." היא לקחה את אותה הדורה של סיקסו והפכה אותה להיות אקדמאית פמיניסטית אשר מבקשת לכתוב דוקטורט ובאמצעותו להציל את נשות שקספיר ובמיוחד את אופליה. דורה נאבקת בוועדה שלא מאשרת את המחקר בפעם השלישית, כיוון שחברי הוועדה אינם מעוניינים שהיא תחקור את שקספיר כסקסיסט המשתיק את קולן של הדמויות הנשיות במחזותיו ומשתמש בהן כאובייקטים מיניים. דורה רוצה להציל את אופליה במיוחד כיוון שהיא נערה צעירה הסובלת מהתעללות גברית מבלי שתהיה מודעת לכך. אביה מציץ לה בכל פגישותיה עם המלט, ועל ידי כך חודר אל עולמה הפרטי ואל גופה, ואילו שקספיר הורג אותה ועל ידי כך הופך אותה לאובייקט מיני.

בזמן הויכוח הלוהט עם הוועדה דורה נשאבת אל עולמה הפנימי בו היא פוגשת את אותן דמויות שקספיריות בפולחן המוות שלהן, אופליה, דסדמונה וליידי מקבת'. הגבר היחיד אותו היא פוגשת הוא כפרי א' שתפקידו במחזה "המלט" הוא לכרות את קברה של אופליה. דורה מבקשת לשנות את הדמויות השקספיריות ולהצילן מבוראן, הגבר שיצר אותן ובלעדיו אין להן קיום. דורה חושפת אותן לטקסטים כמו "בית בובות" של איבסן או "סקסטים" של הלן סיקסו, מוכיחה להן שדמויות נשיות ונשים בכלל יכולות לעזוב את הגבר שלהן, ומנסה לחבר אותן אל נשיותן ועצמיותן ועל ידי כך לגרום להעצמה נשית. היא כמעט ומצליחה במטרתה כאשר ליידי מקבת', האישה השווה בכוחה לגבר, מוכנה לנסות זאת על ידי שינוי הטקסט שלה. אופליה גם היא מוכנה לנסות לשנות את גורלה אך לבסוף שתיהן מתחרטות ונשארות נאמנות לבורא שלהן. באשר לדורה, היא עוברת אל הקומדיה יחד עם כפרי א' כשהיא מחליטה להיות פחות טרגית ולהרפות ממרדפה אחר שינוי הדמויות.

ובכל זאת – תיאטרון מעורר, מחדש ונשי
על אף הסוף הטוב והרע של ההצגה, שכן מחד דורה לא הצליחה במטרתה ומאידך מצאה את אהבתה במקום אחר, ההצגה לא השאירה אותי אדישה. ההצגה כתובה ומבוימת באופן מדויק ביותר. אך מעבר לאסתטיקה התיאטרונית ההצגה העלתה בי המון שאלות. ראשית, איך כאישה אף פעם לא קראתי את הדמויות הנשיות של שקספיר ככאלו המושתקות על ידו? איך גם אני הלכתי בעיניים עצומות אחר גדול המחזאים ולא הרהרתי לרגע באופן בו הוא מטפל בנשים? ומן הצד השני אולי שקספיר רק משמש כמתווך בינינו לבין התקופה האליזבתנית, כאשר יצירות תיאטרון פרי עטו רק מבטאות את היחס של תקופתו אל נשים, ולא את דעותיו שלו?

ההצגה לא השאירה אותי אדישה גם בגלל תוכנה וגם מאחר והיא התקשרה לי עם העבודה שלי באחת מקבוצות התיאטרון שלי של נערות בסיכון. קבוצה תיאטרון ייחודית זו העלתה לפני מספר חודשים הצגה שהאמירה שלה הייתה "אני לא אתן שיתייחסו אליי כמו אל זבל רק כי אני אישה". כיום נשים מודעות יותר ליכולת שלהן להתנגד להתנהגות משפילה כלפיהן אך על אף שהנערות מודעות לכך אין זה אומר שהן אכן מיישמות זאת בחייהן. עקב כך, הן הרגישו את הצורך לעלות על הבמה עם הצגה שתעביר את המסר הזה, על אף שיכלו לבחור לעסוק בכל נושא אחר.

כשהגעתי אל הקבוצה לא הגעתי עם אג'נדה פמיניסטית או אג'נדה בכלל ואפילו הופתעתי שזו האמירה אותה רצו להעביר לקהל. כנערות בחברה מפלה הן רוצות ליצור להן עתיד אחר בו הן שוות יותר ממה שמייעד אותן הגבר/הבורא. ההצגה, תוצר תהליך ארוך בו למדו על תיאטרון בכלל ועל עקרונות תיאטרון אילו ואחרים, מבקשת להראות כיצד נשים חזקות של ימינו, בעלות בתי קפה, בעלות ממון, בלייניות, ציירות ועוד, עדיין מופלות לרעה אך לבסוף עוזרות זו לזו. בדומה להצגה "דורה..." גם הצגת תיאטרון זו מבקשת מהקהל להסתכל על המציאות מנקודת מבט אחרת. אולם בשונה ממנה, נערות הקבוצה עדיין מאמינות בעתיד טוב יותר, בו נשים אינן רודפות אחר שוויון ואישור המין הגברי אלא תומכות זו בזו ומודעות לכוחן האמיתי.

שחרור הקהל - תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל

תארו לעצמכם כי אתם בסופרמרקט, מבצעים את הקנייה החודשית. בעודכם הולכים בין המעברים, משווים בין מחירי היוגורט והגבינה הלבנה, אתם שמים לב להתרחשות מימינכם. כשאתם מתקרבים לראות במה מדובר אתם מגלים שתי בחורות צעירות אשר רבות על אותו קרטון חלב. אתם תמהים, ובצדק, כי על גבי המדפים ישנם אינספור קרטוני חלב אחרים, ממינים שונים ובעלי אחוזי שומן שונים, אולם כל אחת צועקת כי זה החלב המתאים לה ביותר, וכל חלב אחר יהרוס את העוגה שהיא מבקשת להכין. בזמן שאתם מבקשים לעזור להן, אולי אף להציע לקרוא למנהל, ולבחון את שורש הבעיה, נוצרת התקהלות סביב הבחורות, קרטון החלב ואתם. בשלב מסוים, לאחר חילופי דברים וצעקות, הבחורות פונות אל האנשים שמסביבן ומבקשות את עזרתם. אחדים מציעים להן להתפשר על חלב מסוג אחר, אחרים מציעים לבדוק אם יש במחסן קרטון חלב דומה לזה שבידיהן. לאחר זמן מה, הבחורות מחייכות, מתנצלות על המהומה שעוררו ומצהירות כי מדובר בהצגת תיאטרון. הן מודות על שיתוף הפעולה, מבקשות מהקהל ומכם לחשוב על האינטראקציה שנוצרה כאן, בין אנשים זרים, והמסרים שעלו מתוכה, יוצאות מהסופר ומותירות אתכם במקומכם, מביטים זה בזה בתימהון. דוגמא זו מהווה את תמציתיות המהות של "תיאטרון בלתי נראה", אחד מכלי התיאטרון של תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל.

מיהו אוגוסטו בואל
אוגוסטו בואל נולד בברזיל, בשנת 1931. במקביל ללימודיו בהנדסה כימית, בהם הגיע עד ללימודי הדוקטורט, פעל נמרצות בתחום התיאטרון. עוד בהיותו בן 25 היה במאי הבית של תיאטרון ארנה בסאן-פאולו. בתחילה ביים מחזות קלאסיים אולם לאחר מכן התמקד בתיאטרון העממי, מתוך סברה כי התיאטרון הרפרטוארי באותה תקופה ביקש להחדיר בקהל "השקפות עולם ארוזות" מבלי שזה יכול להתקומם כנגדן. בואל ביקש לשחרר את הקהל מהפסיביות שלו ולגרום לו להתמרד כנגד השלטון ועוולות המדכאים. עקב פעילותו התיאטרלית, הוא נרדף על ידי השלטונות הברזיליים, נתפס וברח לפריז, שם זכה למקלט מדיני. מאז ועד ימיו האחרונים הוא פעל בכל רחבי העולם, כאשר אנשי תיאטרון רבים פועלים על פי שיטתו ומעלים הצגות על ברכי שיטותיו.

כרונולוגיה של מהפכה - שלל כלי תיאטרון לשחרור הקהל
בדומה לסמואל בקט ואנשי תיאטרון אחרים, בואל ביקש לתעל את התיאטרון לכדי חינוך העם, הקהל, ולגרום לו לפעול כנגד תחלואי החברה. דבר אשר קיבל משנה תוקף תחת האכזריות של המשטר הצבאי בברזיל של שנות ה-60 של המאה הקודמת. במהלך השנים, תיאטרון המדוכאים הציע מגוון כלי תיאטרון לשם "שחרור הקהל". לפניכם אחדים מהם:

• שיטת הג'וקר – על ידי שיטה זה, בואל עיבד מחזות קלאסיים והעניק להם פרשנות בהתאם לקהילה בה ההצגה הועלתה. שיטה זו התמקדה בעיקר בהצגת דמות הג'וקר שיכול היה להפסיק את ההצגה באמצע, לראיין את הדמויות והקהל גם יחד ולהוות מעין חוט מקשר בין ההצגה לקהל. שיטה זו כללה גם הקדשה של ההצגה לאחד מאישי הקהילה ועריכת דיון עם הקהל במהלך ולאחר ההצגה.
• תיאטרון פורום – על ידי שיטה זו, מועלות הצגות מול הקהילה, כאשר במהלכן יכול אחד הצופים לעצור את ההצגה, להחליף את אחת הדמויות ולהציע פתרונות משלו למתרחש על הבמה. בואל פיתח שיטת תיאטרון זו מתוך אמונה כי שחקן מקצועי לעולם לא יכול להחליף את פתרונותיו הייחודיים של הצופה.
• תיאטרון בלתי נראה – תיאטרון זה מתבסס על קבוצת שחקנים המציגה הופעה, עליה חזרו מראש, במקום ציבורי, בפני אנשים שבדרך כלל לא היו מגיעים לתיאטרון. במהלך ההצגה השחקנים מעודדים את הקהל להציע פתרונות משלהם אודות הבעיה המוצגת ולהתדיין בנושא. לאחר מכן השחקנים חשפו בפני הקהל כי המאורע שהתרחש הנו רק הצגה. בדרך כלל הצגות תיאטרון אלו התמקדו בנושאי דיכוי ועוול הנעשה לאוכלוסייה.
• תיאטרון-עיתון – במסגרת שיטה זו, השחקנים מציגים קטעים מן העיתונות בדרכים שונות, על מנת לגרום לקהל לראות עד כמה המדיה השולטת הנה כוזבת ומציגה שקרים מעוותי מציאות. במהלך המופע, השחקנים מציגים את קטעי העיתונות במגוון דרכים, כגון קריאת שתי כתבות המנוגדות זו לזו, המתארות את אותו מאורע, או קריאת כתבה באופן קצבי או שירי, המוציא את הכתוב מהקונטקסט המקורי שלו.

לסיכום, תיאטרון המדוכאים של בואל, מחזק את עקרונותיו הבסיסיים של כל תיאטרון באשר הוא – לסייע לקהל לשנות את המציאות הקיימת, בין אם זו החברתית ובין אם זו האישית יותר. התיאטרון של בואל בהחלט מעניק, עד היום, שלל אמצעים וכלים אשר יכולים לסייע לכל אחד, בכל מקום. גם בסופרמרקט המקומי.

חתונה בצל העוצר - תיאטרון קהילתי והחייאת העבר

תיאטרון קהילתי טומן באמתחתו אינספור אמצעים, המסייעים לכל אחד להתחבר אל עצמו ואל הקבוצה והחברה. תיאטרון מסוג זה אף מסייע לחברי הקבוצה, ככלל וכפרט כאחד, להחיות ולעבד את העבר תוך העצמת ההווה. זו אחת הסיבות שאני אוהבת תיאטרון בכלל ותיאטרון קהילתי בפרט. עצם זה שהוא נותן מקום לסיפור של כל אחד ואחת ומאפשר לסיפורים הללו להתממש על הבמה, גורם לנו, לי ולקבוצה, ללמוד דברים חדשים על עצמנו ועל אחרים.

תזכורת לכך קרתה לי בקבוצת תיאטרון קהילתי בכפר סבא, קבוצה המורכבת מקשישים אוהבי תיאטרון ובמה. במהלך תהליך ההפקה עבדנו על ההצגה "יאללה חתונה" המתמקדת בחגיגות החתונה של זוג צעיר, אשר מתברר כי כלל אינו מתכוון להגיע לחגיגות שלו עצמו. לאחר חילופי דברים עם מנהל אולם האירועים והרב, אשר רצו את כספם בחזרה, החתן הצעיר התקשר ומסר כי הוא וזוגתו כבר התחתנו וברגעים אלו ממש הם בדרכם לירח הדבש. במקום להתעצבן ולעזוב במפח נפש, מוזמני החתונה, ביניהם ההורים והמשפחה של בני הזוג, החליטו להישאר ולחגוג את המאורע, גם ללא חתן וכלת השמחה. הצגה זו אפשרה לחברי הקבוצה להביע את חשיבות השמחה עבורם, גם כאשר ההווה נראה קשה ובלתי אפשרי.

השמחה והשגתה בכל מחיר ובכל זמן, קיבלו ערך מוסף כאשר לאחר ההצגה ניגש אליי צופה גם הוא מקשישי מרכז היום, משה ליכטנשטיין, ואמר לי כי יש לו סיפור אותו הוא מעוניין לספר לחברי הקבוצה ולי. הזמנתי אותו למפגש הבא, והוא כמובטח הגיע וסיפר את סיפורו המדהים והביא תמונות מן המאורע. הוא סיפר לנו שכאשר היה בן 21, בשנת 1947, אחותו והוא ביקשו להתחתן, כל אחד עם בחיר ליבו. ביום החתונה, הבריטים הטילו עוצר על כל הארץ, כתגובה על פגיעת האצ"ל במפקדה הראשית שלהם. בעקבות העוצר, הדרכים היו חסומות והערים היו מבוצרות. החיילים הבריטים חילקו את הערים לאזורים, גידרו שכונות שלמות, ואף מנעו מתושבי הבתים להגיע לקצה הרחוב ולהעביר מזון האחד לשני.

מאחר והארץ הייתה מושבתת, בן הזוג של האחות לא הצליח להגיע לחופה. דבר אשר גרם לכך שבמקום חתונה כפולה, חגגו באותו היום רק את חתונת האח. אמנם יכלו לחכות, אולם בני הזוג והמשפחה החליטו לשמוח בכל זאת, גם אם מדובר בחגיגת חופה אחת ולא שתיים.

רק לאחר מספר ימים, כאשר העוצר הוסר, נחגגה גם חופת האחות.

את הסיפור הנהדר הזה, משה ליכטנשטיין, ליווה בתמונות מהעוצר והזמנה לחתונה, אותן הוא שמר מכל משמר בכל השנים שעברו מאז. חברי הקבוצה, ואף אני, לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות. מרבית חברי הקבוצה חוו את העוצר הגדול באופן אישי, וגם אלו שעלו ארצה מספר שנים לאחר מכן יכלו להתחבר לסיפור זה. מסיפור אחד קטן, אשר סיפר את סיפורו של דור שלם שייסד את הארץ במו ידיו, יכלו חברי קבוצת תיאטרון קהילתי זו להיזכר בסיפורם שלהם וברצונם להעביר אותו הלאה, אל הדורות הבאים. חברי הקבוצה התרגשו מאוד והחליטו פה אחד כי ההצגה הבאה צריכה להתמקד בסיפור החתונה בצל העוצר.

בימים אלו, חברי הקבוצה ואנוכי נמצאים בעיצומן של חזרות על ההצגה החדשה, המסתיימת בחופת האחות עם בחיר לבה. בדומה להצגות תיאטרון קהילתי אחרות, גם הצגה זו נבנתה על בסיס אימפרוביזציות של חברי הקבוצה שנעשו על פי הסיפור, עליהן רקמתי את הסצנות המהותיות ביותר להצגה.

מתוך המחזה:

דוד: אחותי היקרה אני מאוד עצוב בשבילך. אבל אתם שוכחים שיש פה היום עוד חתונה.

הניה: לא שכחנו חמוד.

דוד: אני מבקש מכם. כל האורחים שלנו פה ואני וכלתי רוצים להתחתן ולשמוח בשמחתנו.

יהודית: כן, הוא צודק.

הניה: הכול תלוי בדליה.

משה: מתוקה שלי, זה בסדר מבחינתך?

דליה: כן בטח. אני רוצה שתתחתן ותשמח. החתונה שלך לא צריכה להיות פחות שמחה בגללי.

דליה: בואי, אעזור לך להוריד את השמלה.

[...]

(יושבים בבית בארוחת ערב. ארבעה ימים אחרי החתונה)

משה: בסופו של דבר היה שמח ותודה לכל האורחים שכבדו אותנו והגיעו.

יהודית: השמחה הייתה שלנו.

דליה: גם אני שמחתי... למרות הכל.

דוד: אחותי היקרה, אני כל כך מצטער בשבילך.

הניה: אל תדאג היא תמצא מישהו אחר.

דוד: אני בטוח שיש לו סיבה מוצדקת. הוא לא היה עושה לך את זה ככה סתם.

דליה: אני כבר לא יודעת מה לחשוב.

יוסף: אל תדאגי חמודה יש לי המון גברים לשדך לך.

[...]

ברוך: ערב טוב משפחת אבנר

דליה: חזרת אליי

ברוך: אני כל כך מצטער. לא יכולתי להגיע לירושלים בגלל העוצר.

דליה: העיקר שאתה פה.

משה: ומה עם חתונה?

הניה: צריך להזמין את האולם, קייטרינג ולתפור שמלה חדשה כמובן.

ברוך: אני רוצה שנתחתן עכשיו.

הניה: עכשיו? לא לא לא. אתם תעשו את זה כמו שצריך.

דוד: אמא תני להם להחליט לבד.

דליה: עכשיו. אני לא יכולה לחכות יותר.

יהודית: איזה אושר.

משה: אפשר לארגן את זה בלי בעיה. איזו שמחה.

יוסף: ואני כבר כאן מוכן ומזומן להביא את הזוג המאושר בברית הנישואיכל אחד

ממפגשי הקבוצה מסתיים בשירה נלהבת של שירי ארץ ישראל של פעם, כאשר חברי הקבוצה נרגשים לראות את ההצגה רוקמת עור וגידים.

בדומה להפקות תיאטרון קהילתי אחרות, גם הצגה זו מאפשרת לכל אחד מחברי הקבוצה להיזכר בסיפור האישי שלו. באמצעות התיאטרון הקהילתי, חברי הקבוצה, וגם אני, לומדים, שמחים ומתגברים, תוך החייאת העבר והעצמת ההווה.

לשים את הקהילה על הבמה - תיאטרון קהילתי מאז ועד היום (סקירה כללית)

לשים את הקהילה על הבמה – תיאטרון קהילתי מאז ועד היום

תיאטרון קהילתי הנו אחד מסוגי התיאטרון הוותיקים ביותר הקיימים כיום, גם אם במרבית שנותיו לא כונה כך. תיאטרון קהילתי נוצר מתוך הקהילה עצמה, בין אם בערים מרכזיות ובין אם בכפרים קטנים ומרוחקים. זאת בעיקר בגלל שהתיאטרון מעצם היותו מתבסס ושייך לאנשים, הצופים בו והמרכיבים אותו. במאמר זה אנסה לשפוך אור אודות קורותיו של התיאטרון הקהילתי ברחבי העולם, כמו גם בארץ, ותפקידו המשמעותי בקהילה.

לפני הכול – מה זה בעצם תיאטרון קהילתי?
מעצם היותו תיאטרון קהילתי נוסד למען ומתוך הקהילה, בכדי להאיר את ייחודיותה ולהתיר את הקשיים השונים שקיימים בה. בדרך כלל, תיאטרון קהילתי נרקם סביב אנשי מקצוע, בין אם אמני תיאטרון העוסקים בשלל גווני התחום ובין אם אמנים המתמחים בתיאטרון קהילתי, ומאגד אנשים מהקהילה המבקשים ליהנות על הבמה ולחלוק את עולמם עם הצופים. תיאטרון קהילתי מסייע לקהילות רבות משלל שכבות האוכלוסייה כגון אסירים, נוער במצוקה, בעלי מגבלות פיזיות ומנטאליות, קשישים, נגמלים ועוד. יחד עם זאת, התיאטרון הקהילתי מסייע באופן ניכר לקהילות רבות ברחבי הארץ והעולם, אשר דבר אחד משותף לכולן – אהבת התיאטרון.

תיאטרון קהילתי בעולם – איך הכול התחיל?
מקורותיו של התיאטרון הקהילתי בעולם מובילים אותנו היישר אל המאה ה-18. ישנן עדויות אודות קבוצות תיאטרון קהילתי עוד לפני מלחמת האזרחים האמריקאית. לאחריה הוקמו קבוצות תיאטרון נוספות כגון "גילדת הדרמה של אורורה" ( (Aurora Drama Guild, שחקני קונקורד ו-the Footlight Club , הנחשב לתיאטרון הקהילתי הוותיק ביותר באמריקה כיום. המכנה המשותף של קבוצות תיאטרון קהילתי אלו, ואף אלו שקמו לאחר מכן, הוא שהן נוסדו כתגובת נגד לתיאטרון המסחרי והתפתחות הקולנוע שתפסה תאוצה בראשית המאה ה-20. מייסדי ומשתתפי קבוצות אלו ביקשו להפיח חיים חדשים בתיאטרון של אותה תקופה וליצור תיאטרון חי על הבמה ולא חיקוי מלאכותי שלו. עם זאת, תיאטרון קהילתי לא כונה בשם זה מראשית דרכו. בשל מאפייני התיאטראות ולהקות התיאטרון הקהילתי השונות, ז'אנר זה כונה בשמות כגון "תיאטרון קטן", "תיאטרון חובבים" ואף "תיאטרון אמנותי". רק בתחילת המאה העשרים, תנועת התיאטרון הקהילתי צברה תאוצה ניכרת עד לכדי שינוי שמו לתיאטרון הקהילתי שאנו מכירים כיום.

תיאטרון קהילתי בארץ
התיאטרון הקהילתי בארץ החל לרקום שורשים בשנות השבעים, על אף שגם לפני כן פעלו להקות תיאטרון חובבים בעיר ובמושב. התיאטרון הקהילתי בארץ פותח על ידי אנשי תיאטרון שביקשו להתמקד בקהילה, כגון יוסי אלפי, ולפתח כלים חדשים המעצימים את הפרט והקהילה גם יחד. בדומה לקבוצות תיאטרון קהילתי בעולם, תנועת התיאטרון הקהילתי הישראלית ביקשה להסתייע בכלים תיאטראליים אלו על מנת להעצים את הפרט והקהילה ולאפשר להם לגדול ולהתפתח, מבחינה אישית וחברתית כאחד.

מאז ועד היום נוסדו ברחבי העולם והארץ מאות קבוצות תיאטרון קהילתי, שרבות מהן מנפיקות הפקות בסטנדרטים מקצועיים ביותר. הקבוצות השונות מציעות הן תיאטרון קלאסי איכותי והן תיאטרון מקורי ועכשווי המאפשר לחברי הקהילה, ולאלו שמחוצה לה, לראות באור חדש את הקשיים של המציאות היומיומית, להתעצם ולפרוח.