כולנו ראינו אב מסור המנסה ליצור עולם של משחק עבור בנו על מנת להצילו ממוות בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. כל מעשי האב סבבו סביב השאלה: כיצד מסבירים לילדים שואה? השאלה המעניינת אשר עולה בהצגה "מר סליק ומחלת היבשה" היא: כיצד ילדים מסבירים לעצמם שואה?
שאלה זו פותחת צוהר לעולמם מלא הסתירות של הילדים. הבימאית אביבית שקד וחמשת שחקניה מתמודדים עם טקסט מעמיק ומורכב פרי עטה של המחזאית לילאן אטלן בו ארבעה ילדים ובובה נלקחים במשאית יחד עם קצין נאצי בעל מצפון לא שקט אל מותם.
חיי הילדים מטלטלים מקצה לקצה והם מתעמתים עם עולם המבוגרים שכשל, מתאבלים על העבר (הילדות שנגמרה בטרם עת) וכמהים לעתיד, קוראים תיגר על אלוהים והמאמינים בו אך נאחזים בו חזק עד לרגע האחרון, רואים את המציאות כפי שהיא אך בורחים אל עולם המשחק והדמיון במודע או שלא, חשים סלידה וזעם (בלשון המעטה) כלפי הקצין הנאצי אך רוחשים לו רגשי חמלה אנושיים.
ההצגה מצליחה לגרום לקהל (או לכל הפחות לי) להרגיש כאילו הוא נמצא במשאית עם הילדים בנסיעתם האחרונה. המשחק הטוטאלי, הבימוי היצירתי, החלל המינימליסטי והתלבושות המסוגננות (בעיצובה של יפעה גניאל), השימוש החכם בתאורה (בעיצובו של אורי וייס) שהעביר אותנו מהמשאית אל עולם הדמיון ומהחיים אל המוות במעברים חדים כמו שקורה רק אצל ילדים, עובדים יחד כמקשה אחת ויוצרים עולם אמין. נכון, ישנם גם דברים לביקורת אבל הם נראים לי בטלים כיוון שהצלחתי להרגיש ולי זה הדבר חשוב ביותר בתיאטרון.
עכשיו כשאני בעצמי אימא ולא פעם עוברת בי המחשבה איך אסביר את העולם לבני, כעת השאלה שמטרידה אותי הרבה יותר היא: איך הוא יסביר את העולם לעצמו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה