רשומות פופולריות

יום ראשון, 11 ביולי 2010

מאחורי המסך

ביום חמישי האחרון התקיימה בבית שמש ההצגה "מאחורי המסך" של קבוצת התיאטרון הקהילתי לנערות.
את הקבוצה הנחתה בימאית מטעמנו ואף על פי שקראתי את הטקסט עוד בשלב החזרות והייתי כביכול אמורה לדעת מה עומד לקרות על הבמה, ההתרגשות שאחזה בי בתום ההצגה הייתה גדולה ואפילו בלתי צפויה.
כן, זה נשמע כמו התחלה נדושה לתשבחות עצמיות, אבל הפעם אני מוכרחה לומר שכשעליתי לומר כמה דברים בתום ההצגה באמת ובתמים התרגשתי.
בדרך כלל כשאני רואה הצגות תיאטרון קהילתי אני מסבירה לעצמי את מה שאני רואה על הבמה בכך שההצגה שאני צופה בה היא חלק מתהליך ומיד אני חשה הערכה והזדהות עם חברי הקבוצה כי אני יודעת מה עברו ועוברים.
בהצגה הזו זה היה שונה. לא הייתי צריכה הסברים שכלתניים, זה פשוט היה שם. האמת הפשוטה של נערה דתייה שגרה בעיר חרדית (בחלקה) שמבקשת להשמיע את קולה ולא בפני העולם כולו אלא בפני אימה, הייתה שם בכל רגע על הבמה ביצירתיות ובחן רב.
אני לא יודעת אם האימהות שישבו בקהל, שכן הכניסה הותרה לנשים בלבד, ידעו מה הן עומדות לראות. באותה המידה אינני בטוחה שבנות הקבוצה מודעות לעוצמת הדברים שנאמרו בדרך כל כך עדינה אך עם זאת ברורה ומדויקת. אני רק יודעת שכעבור עשר דקות מתחילת ההצגה רמת הקשב באולם הייתה מוחלטת. הנשים בקהל נשאבו פנימה ואימצו את הבנות בחום גם כשאלה מתחו ביקרות.
מכאן נבעה ההתרגשות שלי, אימהות ובנות ישבו באולם אחד והתיאטרון שימש להן כלי דרכו דיברו אולי בפעם הראשונה על מה שלא נאמר ביומיום.

יום שבת, 3 ביולי 2010

שואה: משחק ילדים. ההצגה מר סליק ומחלת היבשה

כולנו ראינו אב מסור המנסה ליצור עולם של משחק עבור בנו על מנת להצילו ממוות בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. כל מעשי האב סבבו סביב השאלה: כיצד מסבירים לילדים שואה? השאלה המעניינת אשר עולה בהצגה "מר סליק ומחלת היבשה" היא: כיצד ילדים מסבירים לעצמם שואה?


שאלה זו פותחת צוהר לעולמם מלא הסתירות של הילדים. הבימאית אביבית שקד וחמשת שחקניה מתמודדים עם טקסט מעמיק ומורכב פרי עטה של המחזאית לילאן אטלן בו ארבעה ילדים ובובה נלקחים במשאית יחד עם קצין נאצי בעל מצפון לא שקט אל מותם.


חיי הילדים מטלטלים מקצה לקצה והם מתעמתים עם עולם המבוגרים שכשל, מתאבלים על העבר (הילדות שנגמרה בטרם עת) וכמהים לעתיד, קוראים תיגר על אלוהים והמאמינים בו אך נאחזים בו חזק עד לרגע האחרון, רואים את המציאות כפי שהיא אך בורחים אל עולם המשחק והדמיון במודע או שלא, חשים סלידה וזעם (בלשון המעטה) כלפי הקצין הנאצי אך רוחשים לו רגשי חמלה אנושיים.


ההצגה מצליחה לגרום לקהל (או לכל הפחות לי) להרגיש כאילו הוא נמצא במשאית עם הילדים בנסיעתם האחרונה. המשחק הטוטאלי, הבימוי היצירתי, החלל המינימליסטי והתלבושות המסוגננות (בעיצובה של יפעה גניאל), השימוש החכם בתאורה (בעיצובו של אורי וייס) שהעביר אותנו מהמשאית אל עולם הדמיון ומהחיים אל המוות במעברים חדים כמו שקורה רק אצל ילדים, עובדים יחד כמקשה אחת ויוצרים עולם אמין. נכון, ישנם גם דברים לביקורת אבל הם נראים לי בטלים כיוון שהצלחתי להרגיש ולי זה הדבר חשוב ביותר בתיאטרון.


עכשיו כשאני בעצמי אימא ולא פעם עוברת בי המחשבה איך אסביר את העולם לבני, כעת השאלה שמטרידה אותי הרבה יותר היא: איך הוא יסביר את העולם לעצמו?