את הקבוצה הנחתה בימאית מטעמנו ואף על פי שקראתי את הטקסט עוד בשלב החזרות והייתי כביכול אמורה לדעת מה עומד לקרות על הבמה, ההתרגשות שאחזה בי בתום ההצגה הייתה גדולה ואפילו בלתי צפויה.
כן, זה נשמע כמו התחלה נדושה לתשבחות עצמיות, אבל הפעם אני מוכרחה לומר שכשעליתי לומר כמה דברים בתום ההצגה באמת ובתמים התרגשתי.
בדרך כלל כשאני רואה הצגות תיאטרון קהילתי אני מסבירה לעצמי את מה שאני רואה על הבמה בכך שההצגה שאני צופה בה היא חלק מתהליך ומיד אני חשה הערכה והזדהות עם חברי הקבוצה כי אני יודעת מה עברו ועוברים.
בהצגה הזו זה היה שונה. לא הייתי צריכה הסברים שכלתניים, זה פשוט היה שם. האמת הפשוטה של נערה דתייה שגרה בעיר חרדית (בחלקה) שמבקשת להשמיע את קולה ולא בפני העולם כולו אלא בפני אימה, הייתה שם בכל רגע על הבמה ביצירתיות ובחן רב.
אני לא יודעת אם האימהות שישבו בקהל, שכן הכניסה הותרה לנשים בלבד, ידעו מה הן עומדות לראות. באותה המידה אינני בטוחה שבנות הקבוצה מודעות לעוצמת הדברים שנאמרו בדרך כל כך עדינה אך עם זאת ברורה ומדויקת. אני רק יודעת שכעבור עשר דקות מתחילת ההצגה רמת הקשב באולם הייתה מוחלטת. הנשים בקהל נשאבו פנימה ואימצו את הבנות בחום גם כשאלה מתחו ביקרות.
מכאן נבעה ההתרגשות שלי, אימהות ובנות ישבו באולם אחד והתיאטרון שימש להן כלי דרכו דיברו אולי בפעם הראשונה על מה שלא נאמר ביומיום.
