נו ציפור, לשרוק! – פרינג' או לא פרינג'?
הכל ישנו בהצגה "נו ציפור, לשרוק! ורובו ככולו טוב, מעניין וסוחף. כמה נעים ללכת לתיאטרון ולחוות שעה של תיאטרון לא מתיימר שהפשטות בו יוצרת הצגה טובה, אינטליגנטית ומרגשת. הדרך בה הטקסט מאת דודי א.דלעי מתמודד עם שאלות וסוגיות סבוכות כגון: מוות ואובדן אדם יקר, המציאות המכאיבה והניסיון לברוח ממנה, הבדידות העצומה, השדים שבתוכנו והניסיון לשמור על הכול נורמאלי בחיי היומיום ובאמצעות כתיבה לתיאטרון. ניסיון הדמויות להתמודד עם סוגיות אלו יוצר רגעי במה עדינים ורגישים.
הבימוי של אלעד שרעבי איננו מתחכם ואין בו פעלולי בימוי ריקים מתוכן. זהו בימוי מדויק שעושה חסד לטקסט השברירי ולדמויות השבריריות. השחקנים כולם הצליחו ליצור דמויות מורכבות ולא סכמתיות שנכנסות ישר ללב בעזרת משחק אמין ופשוט. במיוחד אציין את השחקן עדי דניאל ארליך, היחיד שמשחק שתי דמויות, שהצליח ליצור דמויות קוטביות כל כך בהצלחה מרובה. המוסיקה מאת אסף בוכמן מלווה את ההצגה ומשמשת כמימד נוסף של הנפש ומכניסה אותנו עמוק יותר פנימה.
תיאטרון פרינג'?
יצירה זו איננה פרינג'! נכון יש בה מספר שחקנים מצומצם, משך ההצגה קצר יחסית והיא מתרחשת בחלל לא קונוונציונאלי כביכול (צוותא 2) והיא איננה חלק מהתיאטרון הממסדי זה ברור. אבל! מכלול היצירה, הטקסט, הבימוי והמשחק לא יוצרים תיאטרון אלטרנטיבי. אין שפה חדשה באף אחד מהפרמטרים הללו והחשוב מכל, אין אמירה חתרנית כפי שאמורה להיות בתיאטרון שוליים שממנה הכול נולד והיא המכתיבה את השפה הבימתית. כאן אנו ניצבים בפני הצגה טובה מאוד שמקומה בהחלט בתיאטרון הממסדי. אך משום שמדובר ביוצרים צעירים (שלצערנו דרכם לבמות ראויות עוד ארוכה, כמו של רבים כמותם) אשר נאבקים לקבלת הכרה ולהגיע לקהל הרחב הם מוצאים עצמם מציגים בבמה שעושה רע ליצירתם וכדי לעדן את המכה קוראים לזה - פרינג'. האם כך נראה קידום אמנים צעירים בארץ? לצערי הרב כן.
ההצגה "נו ציפור, לשרוק!" היא דוגמה להצגת תיאטרון טובה וראויה לבמה המכבדת את יוצריה שלא היה אומץ (או התקציב) לנותני הבמות ללכת איתה עד הסוף ולתת לה את שמגיע לה. יצער אותי מאוד לראות את ההצגה הזו גוועת ונעלמת בתוך במה שחנקה אותה לבסוף.
לכו לראות.
