לאחר מספר מפגשי הכרות אני מתחילה להבין מי הם אותם הנערים והנערות .
מפיסות מידע שאני אוספת בזמן המפגש ומחוצה לו, אני לומדת שבני נוער אלו, חיים בעולם שאני עצמי לא מכירה או יותר נכון לא הכרתי כשהייתי נערה בעצמי.
בכל פעם כשאני נתקלת בסיפור קיצוני (כי מה שאיננו קיצוני כבר לא נחשב לבעייתי) על אלימות, סמים ויחסי מין בגיל מוקדם אני חושבת שמכאן (ממפגשי התיאטרון) יתחיל השינוי. כאילו כל מה שהיו צריכים אותם הנערים הוא את התיאטרון הקהילתי שיבוא ויציל אותם. במחשבה הראשונית אני שוכחת שמיד בתום המפגש שמתקיים אחת לשבוע אני והתיאטרון האחרונים שבאים לידי ביטוי בחייהם והנערים חוזרים להרגלים הישנים. לעתים אני שוכחת שהם עטופים במסגרת חמה ובה אנשים שמלווים אותם בקשר יומיומי ושאני והתיאטרון הם רק חלק.
אני מאמינה בלב שלם שהתיאטרון יכול ליצור שינוי או לכל הפחות לזרוע זרעים לתחילתו של שינוי אצל אדם, קבוצה וקהילה. אף על פי כן, אני כנראה צריכה לזכור שהמטרה שלי במפגש אתם היא לא להציל אותם (עמדה שיוצרת תחושת עליונות והתנשאות) אלא ליצור אתם קשר אנושי, לנסות ולהכיר אותם עד כמה שאפשר ולהנחות אותם בצורה הנכונה והטובה ביותר להם בדרכם ליצירת ההצגה.
