להיות או לא להיות... אישה – תיאטרון ומעמד האישה
מחקר שנעשה בארץ לאחרונה גילה כי במספר נכבד של הצגות, מקוריות ומתורגמות כאחד, דמות האישה עדיין נמצאת במעמד נמוך למדי. רובן ככולן עוסקות במקצוע נחות, יחסית לדמויות אחרות בהצגה, הן מושפלות ולרוב מתות מוות טרגי, אם לא אלים. לכבוד חגיגות המאה ליום האישה הבינלאומי, לפניכם סקירה קצרה אודות דמויות נשיות על במת התיאטרון, תוך בחינה האם תיאטרון אכן מסייע להעצים את מעמד האישה או שכמו תחומים אחרים, גם הוא מבקש להותיר אותה בצלו של הגבר?
תיאטרון ונשים על במת האמפיתיאטרון
יצירות תיאטרון רבות התפתחו בעת העתיקה והועלו מול העם על במת האמפיתיאטרון העירוני. הצגות אלו הרבו לעסוק בנושאים יומיומיים, מיתוסים וסיפורי עם. לרוב, דמויות נשיות הוצגו שם כפי שהיו במציאות - משרתות לצד גבירות, אלות לצד שליחות. חלק מהמחזות, כמו "אנטיגונה", "מדיאה" ו-"ליזסטרטה", אף הציגו נשים עוצמתיות שידעו לעמוד על שלהן ולהשיג את שאיפותיהן. עם זאת, על אף העצמה נשית זו, הצגות תיאטרון אלו הוצגו על ידי גברים בלבד, שכן נשים לא הורשו להיכנס למתחם האמפיתיאטרון, כל שכן לשחק על הבמה.
דמויות נשים בכיכר העיר
בימי הביניים, כאשר דוגמות הנצרות תפסו תאוצה, יצירות תיאטרון התמקדו בעיקר בסיפורי הברית החדשה והישנה והדרכים בהן האדם הפשוט צריך לחזור בתשובה על חטאיו כדי להיוושע לקראת העולם הבא. להקות תיאטרון שונות הגיעו לכיכרות הערים והעיירות והציגו מיסטריות, מחזות שהביעו מבחר סיפורים מהתנ"ך, מחייו של ישו וכן, מחיי היומיום, עם דגש על התמודדות עם פיתוי וחרטה על חטאים. עקב כך, דמויות נשים לא קיבלו ביטוי ניכר בהצגות הללו, ואם כבר קיבלו ביטוי היה זה בדמותה של חווה, אם כל הפיתויים, שגרמה לכך שכל בן תמותה ייכנס לעולם הזה עם חטא בל יימחה. במהלך הזמן, עם כניסתן של קומדיות דל-ארטה והקומדיות של מולייר, דמויות נשים עוצבו כחזקות ועצמאיות קצת יותר.
עורמה לצד מימוש האהבה
בקומדיות דל-ארטה השונות, דמות האישה עוצבה בשתי דרכים עיקריות – קולומבינה, המשרתת הערמומית, והאהובה. במרבית הקומדיות, ניצב מחסום כלשהו בפני זוג האוהבים, בדרך כלל על ידי דמותו של האב, שמנע מהם לממש את אהבתם. מטרת שתי דמויות הנשים היה להסיר את המכשול, כל אחת על פי דרכיה, על מנת שהאהובה תוכל לצעוד לעבר השקיעה עם בחיר לבה. קומדיות דל-ארטה השפיעו באופן ניכר על הקומדיות של מולייר, כגון "הקמצן", "טרטיף", "גם הוא באצילים" ועוד. עם זאת, מעמד האישה מבוטא ביצירות תיאטרון אלו בצורה אמביוולנטית משהו. מחד, הנשים מעוצבות כדמויות חזקות, המגשימות את מטרותיהן, ומאידך הן מתוארות כמניפולטיביות שאינן יכולות להתקיים ללא משענת גברית.
נשים על בימת התיאטרון
דמותה של האישה התפתחה והתחזקה עם השנים, כאשר מחזאים רבים כמו שקספיר, מרלו ואחרים, חשפו רבדים חדשים באישיותן. דמויות כגון ליידי מקבת', ויולה מ"הלילה השניים-עשר", לאורנסיה מ"מעיין הכבשים" ואחרות, עטו לזמן קצר את מכנסיי הגברים במחזות וחוללו שינויים מהפכניים. עם זאת, דמויות נשים חזקות אלו עדיין גולמו על ידי גברים. רק באמצע המאה החמש עשרה, רפורמה החלה לחלחל לבמות התיאטרון, בתחילה בצרפת ולאחר מכן באנגליה ובמדינות אחרות, שאפשרה לנשים לשחק על הבמה. רפורמה זו אפשרה לנשים לקבל ביטוי אמיתי יותר לעיני הקהל.
תיאטרון ריאליסטי, מהפכני ומעורר
עם תחילת המאה ה-19, כאשר התיאטראות השונים החלו להציג את המציאות כפי שהיא, במקום להציג אסקפיזם אידילי, מהפכת הנשים הגיעה גם אל הבמות. ניצני המאבק לשוויון חברתי ולזכות בחירה גרמו גם לאנשי תיאטרון כגון איבסן, סטרינדברג, וויילד ועוד, להציג את האישה כבעלת אמירה ובחירה משלה, היודעת בדיוק מה טוב לה, מבלי שהגברים הסובבים אותה ישתיקו אותה. דמויות כמו הדה גאבלר, נורה מ"בית בובות", העלמה ג'ולי, ליידי וינדרמיר מ"מניפתה של ליידי וינדרמיר", עוררו שערורייה רבה בקהל הבורגני, שכן הן בחרו את גורלן לפי ראות עיניהן, בין אם החליטו לעזוב את בעליהן ובין אם להקריב עצמן בשביל מה שהן ראו לנכון.
מאז ועד היום – האם תיאטרון באמת מציג את האישה כפי שהיא?
מהפכת הנשים שהתעצמה עם תחילת המאה ה-20 ועד היום גרמה לכך שדמויות הנשים עוצבו בצורה ריאליסטית יותר, על כל פניהן. אם מניפולטיביות היודעות לעמוד על שלהן כמו מגי מ"חתולה על גג פח לוהט", אם כאלו המגלות את נטיותיהן השונות כמו מרתה מ"שעת הילדים" ואם כאלו העומדות לצד בעליהן כמו לינדה מ"מותו של סוכן". עיצוב דמויות הנשים באופן ריאליסטי לא הוזנח גם בתיאטרון הישראלי, החל מלאה'לה מ"הדיבוק" שהעדיפה ללכת אחר בחיר ליבה ולא אחרי השידוך שאביה בחר לה, וכלה בחנה ב"היה או לא היה" שבחרה ללכת אחר אהבתה האמיתית, התיאטרון, ולא אחר אהוב הפכפך. בעיני, מהפכת הנשים האמיתית היא לא העובדה שדמויות נשים מעוצבות כיום בצורה נחותה, מפלה או משפילה. אלא היא העובדה שנשים מעוצבות על הבמה כפי שהן באמת, פעם חזקות המעוררות שינוי והולכות אחר לבן ופעם מושפלות, משרתות אחרים ומתות באופן טרגי.
